דלת האלומיניום הכסופה היתה חרוצה לכל אורכה בשתי שריטות אלכסוניות עמוקות. צלקות עבר חלודות ומכוערות שהיו עדות לנסיונות שווא נואשים לפתוח אותה בכוח. היא חרקה. נתקעה לרגע ואז התקפלה לתוך עצמה ונפתחה. צעדתי שני צעדים מהוססים פנימה. הרצפה היתה עשויה שיש צהוב מסורג בוורידים לבנים. שבע או שמונה מרצפות. גדולות. מרובעות. שבורות בקצותיהן. מלוכלכות בעקבות שחורות של סוליות נעליים. סימנים טריים של קפה שנשפך בבוקר. ריח של בושם חזק של אישה התערבב בצחנה של שתן. המנורה העגולה שהיתה שקועה בתקרה הציפה את החלל הקטן באור צהוב מסנוור ושיקפה ללא רחמים את הבבואה שלי בראי המהוה. הדלת נאנקה וננעלה מאחורי. נשארתי בפנים. לא היתה דרך חזרה. קירות האלומיניום המבהיק סגרו עלי מכל הכיוונים. בין הראש שלי לתקרה לא נשאר שום מרווח. הושטתי את היד ולחצתי על כפתור היציאה. הוא לא פעל. ניסיתי עוד פעם. ועוד פעם. יותר ויותר חזק. הוא לא הגיב. לחצתי על כל הכפתורים האחרים. אף אחד לא פעל. הייתי כלוא שם. קראתי לעזרה. לא היתה תשובה. עברו עוד כמה שניות. המנורה העגולה בתקרה השמיעה שני רשרושים מתכתיים הבהבה וכבתה. נהיה חושך מוחלט. האישונים התכווצו. מנסים להתרגל לחשיכה. תחושת החנק בגרון התגברה. הנשימות הפכו מהירות יותר וקלושות יותר. היה קשם לנשום. צעקתי. אף אחד לא ענה. שלחתי בייאוש את הידיים לדלת. ניסיתי לפתוח אותה בכוח. זה היה חסר סיכוי. פרק היד נשרט לכל אורכו. עצרתי לרגע. ניסיתי להזכיר לעצמי שאין סכנה אמיתית. שאני רק צריך לעמוד בשקט ולחכות קצת. תחושת החנק התגברה והשתלטה על התודעה. היא הפכה להיות הדבר היחידי שקיים. הייתי חייב לעשות משהו. כל דבר. כדי להפסיק אותה. זעקתי בכל כוחי לעזרה. רק הקירות המתכתיים היו שם כדי לשמוע. הגוף רעד בלי שליטה. מסך שחור מילא את שדה הראיה. חולשה שהתחילה בברכיים התפשטה לאורך הגוף. הכל הסתחרר מסביב. הלחץ בחזה היה בלתי נסבל. הרגליים הפכו לצמר גפן. נפלתי. הרגשתי את הדם החם זורם החוצה.
Comments